אחרי חודשיים וקצת אנחנו מרגישים שנחתנו. אחרי שהכאוס ההתחלתי נרגע מתחילים להסתכל קדימה. אמרתי למישהי שעברה קצת אחרי ושאלה לעצתי, שבהתחלה זה הרגיש לי כמו שהרגשתי אחרי כל לידה. מין תחושה שהכל קצת הפוך, שונה,
היום יצאנו לטייל קצת בטבע. נסענו עשרים דקות. והגענו לאגם מהמם. או שזה היה חלק מהים, אני לא יודע. והייתי במצב רוח טוב, ממש, כבר יומיים שלמים שאני ממש שמח. וטוב לי, ואני באנרגיה טובה
לעבור לגור בארץ אחרת זה פרויקט רב מימדי מורכב. גם כשעושים זאת לבד ובמיוחד כשעושים את זה עם משפחה שלמה, ילדים והקמת שני עסקים חדשים בארץ היעד. פוסט זה מיועד להיות מעין פוסט צ'קליסט, מהמבט
כמעט חדשיים לתוך המעבר. אני מתחילה להרגיש פחות כתיירת. השבוע לקחתי את הקטנה שלי לרופאת שיניים, הלכתי לבד לשוק של שבת עם עגלת שוק (כי דניאל לא הרגיש טוב). נרשמתי בלשכת המסחר והתעשייה כעסק וקיבלתי
איך זה התחיל? לפני חמישה וחצי שבועות, ב-25.8.2018 עלינו כל המשפחה על טיסה שנקנתה "לכוון אחד" לאמסטרדאם. המחשבה לעבור לגור בארץ אחרת ישבה אצלי בראש הרבה שנים. הרצון לטעום קצת ממקום אחר, להסתכל על העולם
היום,בפעם הראשונה נסענו בבוקר לבית הספר המרוחק 6.5 ק"מ מהבית באופניים.כשיצאנו החוצה היה 8° בערך.היה קר. לנו היה קר. יש כאלה שלא קר להם. להולנדים בטוח עוד לא קר. לנו היה קר. אבל זהו, החלטנו
זה היה קשה.קשה לשחרר וקשה לקבל וקשה לא לכעוס על עצמי.הסיפור הוא כזה.בסופ"ש האחרון היו לנו שתי משימות שדרשו נסיעה מעבר לטווח הרגיל. רצינו לנסוע למסיבה אצל חברים מחוץ לאמסטרדם בשבת בערב, ורצינו לנסוע לאיקאה
שני סיפורים.אתמול ירד כאן גשם ישראלי. גשם שוטף ממש. אנחנו כאן בלי מכונית, הולכים ברגל, רוכבים על אופניים ונוסעים בתחבורה ציבורית. אתמול היה יום מאתגר. פעמיים שלוש נרטבנו עד לשד עצמותינו.הכי מצחיק היה כשנסעתי להביא
לפני שבוע יצאנו לדרך. השבוע הראשון בהולנד היה מרגש, מעניין ומאתגר וגם משמח ופותח את הראש.בהכללה האנשים סביבנו ממש נחמדים, מכניסי אורחים, לבביים וחמים.דברים קלים בארץ, הפכו פה לפרויקט רציני. דברים מובנים מאליהם, אינם כאלה
לפני כמה חודשים, אני לא יודע איך, נבט הזרע שמחכה כבר שנים כחלום שלנו לנסוע ולחוות חיים במקום אחר לתקופה מסוימת. אני לא זוכר אפילו איך זה קרה. שילוב של פתיחת התודעה, אמונה, טיימינג ועוד
לפני כחודשיים שלושה נחתה בתיבת המייל שלי הזמנה לבוא ולהשתתף בפסטיבל שיווה, התכנסות גברים בלבד. חשבתי כמה ימים והחלטתי יחסית מהר שהפעם כן. מתאים לי קצת זמן לבד, מתאים לי להכיר אנשים חדשים, מתאים לי
בעיני לפיד יש כאן שתי תרבויות. אחת טובה אחת רעה. אחת רוצה לחיות והשניה רוצה להרוג. בעיני זה עצוב שאדם הרואה עצמו מועמד לראשות ממשלת ישראל מבין בצורה פשטנית כל כך את המצב בישראל ובמזרח
אירחנו הערב בביתנו חוג בית של שוברים שתיקה. 25 אנשים באו להקשיב ולשמוע ולראות במה עינהם מהי משמעות הכיבוש. 25 אנשים שלא בהכרח מסכימים עם כל מילה אבל עכשיו יודעים הרבה יותר על הכיבוש, על
אני לא רוצה להשוות בין שואת היהודים (ועוד כמה עמים ומגזרים) במלחמת העולם השניה לשום דבר אחר. במיוחד משום שכל השוואה כזו דינה להיכשל ולסגור את הלבבות. אני רוצה להציע מהם הדברים שאנו כיחידים וכעם צריכים ללמוד מהשואה.
אלו הן לא בחירות מיותרות. אלו הן אולי הבחירות החשובות ביותר למדינה מאז רצח רבין.
אלו הן בחירות שתוצאותיהן יגידו האם מדינת ישראל הולכת להיות מדינת לאום לאומנית קיצונית, מדינת אפרטהייד. מדינה מוקצה, מדינה שהיא בושה. מדינה שאזרחיה יהיו לא רצויים בעולם כולו. או שהן יכריעו (אנחנו האזרחים נכריע בקולנו) שמדינת ישראל חוזרת למסלול, חוזרת לחיק המדינות הדמוקרטיות, מדינות המערב הליברלי. מדינות שלאזרחיהן (כל אזרחיהן) טוב לחיות בהן.
ממשלת ישראל אחראית לחטיפתם של שלושת האזרחים בזה שהיא איפשרה להם לחיות במקום שאנו שלהם. בגלל שהיא איפשרה להם להסתובב במקום שהוא לא שלהם. ואפילו לקחת שם טרמפים. היא ממש נתנה להם תחושת בטחון כאילו הם במרכז תל אביב. וזה לא ככה. השלטון הצבאי על עם אחר חייב להיפסק אתמול. יישוב ישראלים בשטחי הגדה חייב להיפסק, גם אלו ששם וגם חדשים. די. אנו חייבים לחזור לשפיות. ומהר.
אנשים, כיחידים וכמכלול אוהבים לצאת מפרופורציות. או לפחות נוהגים לעשות זאת לעיתים קרובות. הדבר המוזר הוא שבפעמים רבות האנשים יוצאים מפרופורציות לגבי הדברים הלא נכונים. למשל: ביבי, גארי ואסי…
משהו לא בסדר במדינה שלנו. אני כותב את זה כי אני חושב יכול להיות כאן נפלא. אבל אם אנשים הולכים ולא חוזרים זה לא בסדר. אם אנשים נלחמים על הקיום זה בסדר גמור. זו מצווה.
זה באמת מאוד מוזר. אני זוכר שפעם, כשהייתי קטן בן 16-17(חגגתי ארבעים לפני שבועיים), הייתי במסעדה וראיתי לידי מישהו שאוכל סטייק טרטרט, זה נראה לי אז כל כך מעניין וטעים וחשבתי שכשאהייה גדול אני אוכל
הבעיה מספר אחת של מדינת ישראל היא שליטתה האינסופית על עם אחר. אני לא הראשון ולא האחרון שאומר זאת, אבל לצערי זה לא מדובר מספיק ובטח שלא במערכת הבחירות האחרונה.
שליטנו על העם הפלסטיני הופכת אותנו לגזעניים, כובשים, אלימים. היא הופכת אותנו למשוקצים. מדינת ישראל והאזרחים בה יכלו להיות אור לכל עמי העולם, דוגמא ומופת לדו או תלת קיום. אנחנו לא.
בעיני ההתלבטות היחידה היא בין מרצ לארץחדשה. את מרצ "לא סופרים" לא מפחדים ממנה. מאלדד יניב כן מפחדים. את ארץ חדשה כולם ניסו להסתיר ועכשיו כולם תוקפים. לדעתי זה משום שהם מפחדים ממנה. בכל מקרה תלכו עם הלב שלכם, ולא עם אסטרטגיה. ציפי לבני בבחירות הקודמות הביאה 29 מנדטים של אסטרטגיה, יותר מהליכוד של ביבי! הם לא עשו כלום. כי זו הייתה אסטרטגיה בלי לב, בלי רגש. לא היה שם Pasion. אני אומר תנו אנרגיות של אהבה למפלגה שלכם והיא תעביר אותם הלאה. והעיקר בלי פחד והרבה אומץ ואהבה.
כשהקמתי את האתר "יש מים בישראל" לפני שלוש שנים, בעיצומה של הבצורת עם דוגמניות ושחקניות מתייבשות ומתפרקות על המסך טענתי שאין בעיית מים במדינה שלנו. טענתי שהבעייה היא של ניהול ולא של מים. ושאם היו
הבחירות הקרבות חשובות מאוד. לא פחות מעתיד המדינה ועתידנו במדינה עומד על כף המאזניים. הנושא החשוב ביותר לעתיד מדינת ישראל הוא הנושא המדיני. המצב הזה שבו אנו מתעקשים לשלוט על העם הפלסטיני מטעמי ביטחון הורס
לתמונת הכותרת של Header של אתר או של בלוג יש משמעות רבה. ולכן העלית את האתר ללא כותרת שכזו. רציתי להעלות את הבלוג במהירות ולזרום עם השינויים. עכשיו הכנתי תמונה שכזו ובעודי מתבונן בה אני
מהקמפיינים החשובים של המחאה (למרות שכולם חשובים). קודם כל שיוויון בין גברים לנשים, דבר שני, אם ייתנו לשני בני הזוג לעבוד בשקט בלי שהרשויות יפריעו זה יהיה רק טוב למדינה. וזה גם אומר לגדל ילדים
בימים אלו רק הגיוני שהפוסט הראשון בבלוג חדש יהיה על המחאה. אנחנו (אני זוגתי ובנותי) לא עברנו לגור ברוטשילד, או בכל מאהל אחר. יש לנו שלוש בנות לפרנס ושני עסקים לנהל. אבל ביקרנו ברוטשילד, צעדנו
אני גדלתי על סדרת הספרים "הילד הזה הוא אני" הכרתי את כולם כמעט בעל פה. כבר ימים ושבועות שאני לא יודע איך ומה לכתוב כאן באתר שלי נגד העוול האיום ונורא במדינת ישראל עומדת לעשות.
כבר הרבה זמן שאני לא מבין מדוע במקום לפתור את בעיות המדינה מפילים אותן על האזרחים. בעיית משבר המים בישראל ידועה כבר שנים, ויש לה פתרונות רבים ומגוונים, ויחד עם זאת, שוב הגענו למצב האבסורד
היום יושבע הנשיא הנבחר ברק אובמה לנשיאה הארבעים וארבעה של ארה"ב. לפני שנתיים כאשר הכריז הסנאטור הכמעט אלמוני ברק אובמה על מועמדותו, לא חשב אף אחד שהדבר קרוב להיות אפשרי. הסנאטורית הילארי קלינטון נראתה מועמדת