הרפתקאות, חברה, ייזמות, אינטרנט, פוליטיקה, הורות ובקיצור החיים שלי - בלוג אישי
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב pocket
שיתוף ב whatsapp

יכול להיות כאן נפלא – ערב יום הזכרון 2013

משהו לא בסדר במדינה שלנו.
אני כותב את זה כי אני חושב יכול להיות כאן נפלא. אבל אם אנשים הולכים ולא חוזרים זה לא בסדר. אם אנשים נלחמים על הקיום זה בסדר גמור. זו מצווה. חובה. זכות.
אבל אם אנשים נלחמים על קרקע. על ניגודי אינטרסים שיכלו כבר מזמן להיפתר. על חוסר רצון וחוסר מאמץ למצוא פתרונות ולהביא לשלום/אי לוחמה או כל מצב אחר שלא יצריך אבות ואימהות לצאת ולא לחזור. וגם יאפשר לצעירים רכים בנפשם לא ללכת ולהתאמן בלהרוג . רבים מ"נופלי" השנה החולפת התאבדו. וכך בכל שנה. הם לא צריכים להיות שם (בצבא) מלכתחילה.
רבים מנופלי העשור האחרון נלחמו או הגנו על דבר שהם לא מאמנינים בו. על החזקת שטח שהיה צריך להחזיר שבועיים לאחר שכבשנו אותו. מדוע? מדוע עדיין מחכים?
ראש ממשלת ישראל (ולא משנה השם שלו או שיוכו המפלגתי) צריך לאמץ בחום את יוזמת השלום הסעודית. לאמץ בחום כל יוזמת פיוס ורגיעה. וליזום יוזמות משלו. התפקיד של ראש ממשלת ישראל הוא להביא לישראל גבולות קבע ושלום עם שכנותיה. חם, קר – זה לא משנה. השלום עם מצריים קר כבר למעלה משלושים שנה. ועדיין שלום.
יום הזכרון צריך להזכיר לנו למה עלינו "להילחם" על השלום ולהתאמץ על השלום כפי שנלחמו הורינו וסבינו על קיום המדינה הזו. אנו, בני דורי (חורף 1973), ואלו שבאו אחרי, כבר לא נלחמים על קיום המדינה הזו שנים רבות. אנו נלחמים על הכיבוש. וזה לא נכון ולא צודק. לא רק עבור הפלשתינאים עליהם אנו שולטים שלא בצדק אלא גם לא צודק עבור כל בחור ובחורה בני 18 או כל מילואימניק שהולך לשמור שם.
גם בצד השני יש "נופלים" גם שם יש אימהות שכולות, ויתומים. אם רק נבין שיש כאן אנשים שחיים צד לצד ולא נאורים ליד טרוריסטים, אם רק נבין שהם ואנחנו זה בדיוק אותו הדבר, ושאם אנחנו היינו במצבם היינו נתנגדים ונלחמים על החירות שלנו אפילו חזק יותר, אם רק נבין את זה, כולנו, כולנו, אז כבר יהיה קל יותר ליצור שלום.
אין צורך בשירי זיכרון עצובים וטקסים אם לא לומדים מהם לעשות כל מאמץ שהעתיד יהיה טוב יותר.
המונח "אין פרטנר" הוא לא נכון. תמיד יש פרטנר. אם יש פרטנר למלחמה אז יש גם פרטנר לשלום. אם לא מדברים עם הפרטנר אז מן הסתם לא יוצא כלום. אם מדברים עם הפרטנר אבל לא באמת מתכוונים, גם אז לא ייצא כלום. אבל אם רוצים שלום באמת? תוך שבועות וחודשים ספורים אפשר להביא שלום על ישראל.
סעדאת עשה שלום בין רגע. גם נתניהו יכול. הוא רק צריך לרצות.
ואם הוא לא רוצה. אז צריך להחליפו כי זהו תפקידו החשוב ביותר. אולי הפעם הוא יבין זאת. אבל אין לו הרבה זמן.
השלום בישראל יחזיר הנה את חבריי שעברו לגור במקומות נורמליים יותר. השלום ימנע מאחרים לעזוב כי זה יהיה המקום הנפלא ביותר לחיות בו. השלום (כן המילה הזו ולא אחרת שהפכה מוקצית בשנים האחרונות) יביא את כלכלת ישראל לפריחה ואת החינוך והתרבות והספורט ועוד ועוד.
אז בערב יום הזכרון הזה אני קורא לעם ישראל כולו לזכור את הנופלים למען השלום, למען קיום מדינה נורמלית, משגשגת, בריאה, מדינה שלא תילחם על חרבה תמיד, אלא תהייה אור ודוגמא ומופת לעמי האיזור ולעמי העולם כולו.
זה אפשרי.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp

פוסטים אחרונים

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email