יש לי 3 בנות. בנותי בכיתה ו', כיתה ב' וגן חובה. מה הן, כל אחת בגילה ובדרכה, למדה והבינה בימים האחרונים על יום השואה? לא הרבה ולא בהכרח את הדברים הנכונים. וזה עוד כשהשתיים שבבית ספר נמצאות בבית ספר מעולה והן משתתפות בשירה והקראה בטקס יום השואה הבוקר.
מה שכן לומדים, זה שזה יום עצוב. שקרה דבר נורא. ושצריך להיות עצוב. האם אלה הלקחים מהשואה? האם אלה הלקחים שאנו רוצים ללמד את ילדנו?
אני לא רוצה להשוות בין שואת היהודים (ועוד כמה עמים ומגזרים) במלחמת העולם השניה לשום דבר אחר. במיוחד משום שכל השוואה כזו דינה להיכשל ולסגור את הלבבות. אני רוצה להציע מהם הדברים שאנו כיחידים וכעם צריכים ללמוד מהשואה.
השואה התרחשה משום שאנשים מסוימים ראו עצמם נעלים על אנשים אחרים. או בצורת הסתכלות אחרת, אולי מדויקת יותר, הם ראו אנשים אחרים כנחותים מהם, עד כדי היכולת לרצות, לתכנן ולבצע השמדה של האנשים הנחותים האלה. קוראים לזה גזענות וגזענים. השואה התרחשה משום שאנשים שלא הסכימו עם הגזענים בארצותיהם (גרמניה אבל לא רק, רבים השתתפו גם מעמים אחרים) פחדו, הם פחדו להביע דעתם כי כאשר הם הביעו את דעתם נהגו כלפיהם וכלפי משפחותיהם באלימות קשה מכל הסוגים כך שלבסוף הם העדיפו לשתוק. לעצום עיניים ולחכות עד שיעבור. השואה התרחשה משום שעמים נאורים אחרים לא התערבו במה שקורה בגרמניה ובמזרח אירופה בזמן משום שאלה היו "עניניה הפנימיים", ולא נהוג שמדינה אחת תתערב בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת. השואה התרחשה משום שמנהיגי הנאצים – והיטלר בראשם, עסקו בהפחדה ושנאה ולא בתקווה וקירוב לבבות. השואה התרחשה כי כל הדברים הללו קרו יחד, בו זמנית והצטרפו לעוד נסיבות רבות נוספות שאיפשרו לקיומה של מלחמת עולם ובתוכה להשמדה של כמעט עם שלם (וקבוצות נוספות).
ומה אפשר ללמוד מכך?
אפשר ללמוד מכך שכאשר מנהיגים עסוקים בדמוגוגיה של פחד ושנאה יהיו מי שיקחו נער וישרפו אותו חי, ויהיו רבים אחרים שפשוט יפחדו וישנאו את האחר. אפשר ללמוד מכך שכאשר עם אחד ואנשים מסוימים חושבים את עצמם נעלים על אחרים, או חושבים את אחרים נחותים מהם, זה יכול להוביל בסופו של דבר לדברים איומים. אפשר ללמוד מכך שכאשר עמים ומדינות נאורות, לא מתערבות בעינינהן של מדינות אחרות כי אלו הן עינינהן הפנימיים, דברים נוראים יכולים לקרות. אפשר ללמוד מכך שכאשר מחנכים לפחד ושנאה ולא לסבלנות, הבנה, קירוב לבבות ואהבה אז ילדים שהופכים לאנשים, במקום להיות סובלנים הם הופכים לאלימים.
אנו מסתכלים בטלוויזיה ובאינטרנט ולא מבינים אך אנשים עורפים את ראשיהם של אחרים ומשדרים זאת לכל העולם. איך בסוריה יש מלחמת אזרחים בה אונסים נשים ורוצחים מאות אלפי בני אדם והעולם לא באמת מתערב. באפריקה, ביוגוסלביה, בעיראק ובסוריה התקיימו ומתקיימים ארועים נוראים, רבים מהם יכולים להיקרא רצח עם (לא לא כמו השואה) והעולם (בגדול) שותק.
הלימוד הגדול ביותר הוא לגשת פנימה, ללמוד על עצמי, ללמוד על עצמינו. אנו עושים זאת פחות, זה דורש אומץ רב, ומוסריות גבוהה באמת. בואו ננסה רגע לעשות זאת. בואו נשאל את עצמנו למה אנו ממשיכים לשלוט על עם אחר "למען בטחוננו". מדוע אנו ממשיכים ללמד לפחד ולשנא ולא מלמדים לקירוב לבבות ואהבה. מדוע אנו אלימים אחד כלפי השני בתוך העם וכמובן החוצה? האם הגברת שצעקה שהיא רוצה שוקולד מהדייל מבינה שהיא חלק מהאלימות הכוללת בחברה שלנו. האם אנו מבינים שהכל זה זה חלק מאותו הדבר? לא יתכן שנלמד ילדים בני 18 לדבר בכוחנות ואלימות לפלסיטנאים במחסום או בבתיהם באמצע הלילה, אבל להגיד להם שישאירו את זה שם ולא יקחו את הכוחנות והאלימות הזו אחר כך לחייהם האזרחיים ויצעקו וירביצו לפקיד במלון שלא נותן להם מה שהם רוצים?
מוסר, לא יכול להיות חד מימדי. מוסר הוא אוניברסלי. אם זה לא היה בסדר לגביל את תנועת היהודים ועבודת היהודים בגרמניה של 1936-1939 (לפני השואה), זה גם לא בסדר להגביל את תנועת הפלסטינאים ביהודה ושומרון, או לבדוק ערבי בצורה אחרת בשדה התעופה בן גוריות או בביטחון אלעל בעולם, רק כי הוא ערבי.
אנו כיחידים וכעם צריכים לעשות שינוי קוואנטי (שינוי גדול מאוד) בצורת החשיבה הסובייקטיבית שלנו על העולם, אנו צריכים להבין שכפי שאנו מבקשים שיתייחסו אלינו כך אנו צריכים להתייחס לאחרים.
רבי עקיבא מתייחס לפסוק בתורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" וטוען שזו תמצית התורה על רגל אחת ותמצית המוסר האנשי כולו. ערך זה מופיע גם בנצרות ובצורות שונות בעוד דתות. "רֵעֲךָ" הוא כל אחד אחר ושונה ממך, ולא רק חברך. בואו נלמד את עצמינו ואת ילדינו לאהוב את כל האחרים כפי שהיינו רוצים שיאהבו אותנו. ולעשות זאת במודעות שלמה ובהבנה שרק כך אפשר ליצור מדינה טובה יותר ועולם טוב יותר.
ולגבי השאלה בכותרת, לדעתי לא צריך להיות עצובים, חשוב וצריך לזכור, צריך ללמוד, צריך להבין, צריך להתנהג אחרת ממה שהתנהגו איתנו, כל אחד יכול להרגיש בליבו מה שהוא מרגיש. עצב, געגוע, תקווה. ואפשר גם לשמוח, שהיום אין שואה. ושאפשר גם אחרת.
