הרפתקאות, חברה, ייזמות, אינטרנט, פוליטיקה, הורות ובקיצור החיים שלי - בלוג אישי
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב pocket
שיתוף ב whatsapp

עם אופניים לבית הספר, לא כזה פשוט

היום,
בפעם הראשונה נסענו בבוקר לבית הספר המרוחק 6.5 ק"מ מהבית באופניים.
כשיצאנו החוצה היה 8° בערך.
היה קר. לנו היה קר. יש כאלה שלא קר להם. להולנדים בטוח עוד לא קר. לנו היה קר. אבל זהו, החלטנו שהיום נוסעים באופניים.
למי שלא יודע, נסיעה באופניים באמסטרדם זה עניין רציני ופעוט בו זמנית, לומדים ברצינות אבל עושים את זה כדבר ששיגרה, כולם. ילדים לומדים לעשות את זה מגיל שלוש. ויש נשים וגברים בכל הגילאים, צעירים, בינוניים, מבוגרים ואפילו זקנים, מדוושים בקלות ברחבי העיר. חליפות, שמלות, חצאיות, פורמליים, זרוקים, הכל הולך.
כל סוגי האנשים והנשים נוסעים.
אז אם הם יכולים, ברור שאני יכול.
אני מרכיב את נועם, ומיה רוכבת לצידי. ואני מלמד, מסביר על מה להסתכל, מלמד על השתלבות בתנועה, תמרורים, לראות את העיניים של הנהגים האחרים, את המכוניות, האופניים, הולכי הרגל ונהגי הטראם. אהה, ויש גם טוסטוסים ואופנועים.
אנחנו נוסעים בתוך התנועה, חוצים צמתים מורכבים. והכל עם מיה רוכבת לצידי. זה באמת מורכב. זה מעניין, זה מלחיץ, זה נותן תחושת ביטחון. זה המון דברים בו זמנית.
ובנוסף, צריך לעודד, להרגיע, להפיח ביטחון. הנסיעה ארוכה יחסית, כארבעים דקות. מיה לא רכבה ככה בתוך תנועה ל"משימה" אמיתית מעולם. בשבועיים האחרונים עשיתי לה אימונים, בשכונה שלנו ובפארק, אבל היום זה היה הדבר האמיתי.
נסיעה שכזו דורשת אנרגיה, פיזית, מנטלית ורגשית. ומיה האלופה עשתה את זה כמו גדולה. הייתי גאה בה מאוד כשהגענו לבית הספר.
חמש דקות לפני שהגענו, התחיל גשם, על מנת להראות לנו איך זה יהיה כשרטוב באמת.
הגענו.
הן (מיה ונועם) לחצו ידיים למנהלת שמחכה לכל התלמידים בכניסה ונכנסו לכיתה שלהן. ואני, אני אזרתי כוח לצאת לדרך חזרה.
אכלתי כמה שקדים, אגוזים וצימוקים (סבא שלי – בן עמי – סיפר לי פעם כשהיה עוד בחיים, שכשהיה עושה טיולי הליכה באלפים השווייצרים בצעירותו, הוא היה לוקח אגוזים ופירות יבשים, זה נותן אנרגיה וכוח להמשיך. דלק זמין לגוף. ומאז אני זוכר את זה, וגם זוכר אותו בכל פעם). יצאתי לדרך, הרגשתי קל כמו נוצה. לבד, בלי להרכיב את נועם, בלי לדאוג למיה, נסעתי לבד, בעצמי.
היה כייף.
ואז ראיתי, שלמרות שאני מרגיש קל, ומהיר, ההולנדים עוקפים אותי כל הזמן, צעירים, מבוגרים וגם מבוגרים מאוד. והבנתי,
הבנתי שאני עוד רק בתחילת הדרך. עוד ייקח זמן עד שאדביק את הקצב שלהם. הקצב שמסגלים ולומדים אותו בחיים שלמים.
כשהגעתי הבייתה, לבוקר של עבודה ידעתי שבעוד ארבע שעות אני יוצא למסע הזה שוב.
וכך היה. הפעם מיכל באה איתי ללמוד את הדרך ולהתאמן בעצמה.
הגענו לבית הספר, אספנו את הבנות וחזרנו. חוויה. פעם ראשונה. כ 26 ק"מ נסיעה על אופניים סתם כך, כחלק משגרת החיים.
לא פלא ש(כמעט) כולם כאן רזים וחתיכים.
❤️🙂
בתמונה, מיכל, נועם, מיה ואני אחרי ההגעה הבייתה בצהריים. אלופים!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp

פוסטים אחרונים

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email