זה היה קשה.
קשה לשחרר וקשה לקבל וקשה לא לכעוס על עצמי.
הסיפור הוא כזה.
בסופ"ש האחרון היו לנו שתי משימות שדרשו נסיעה מעבר לטווח הרגיל. רצינו לנסוע למסיבה אצל חברים מחוץ לאמסטרדם בשבת בערב, ורצינו לנסוע לאיקאה בראשון בבוקר. בהתחלה עשינו משלוח מאיקאה אבל הם דחו לנו את המשלוח ב 11 ימים והחלטנו שזה דחוף לנו.
אז קיבלנו הצעה טובה להשכרת רכב מיורופקאר. מכונית סטיישן מגניבה עם חלון ענק בגג. היינו מרוצים אש. עשיתי איתם משא ומתן מתן קשוח והורידו לנו כמה עשרות יורו על השכרה ליומיים. 🙂
אז בראשון היינו יום שלם באיקאה. נחמד, מתיש, מעייף, מספק. ועוד בערב גולש לתוך הלילה בניתי בעזרתה של מיכל מיטה. את המכונית החניתי ברחוב לידנו שיש בו המון חניות (בתשלום כמובן) שילמתי על חניה עד חצות, וזה עלה עוד כעשרים יורו. וידעתי שאני צריך לקום מוקדם ולבוא עד שבע לקחת את המכונית ולהחזירה למשרדי החברה משום שברחוב שחניתי יש שוק ביום שני.
השכנה הנחמדה מאוד שלנו הזהירה אותי להוציא את המכונית בזמן ואני, קפצתי הבוקר מהמיטה (בחושך) והגעתי למקום בו חנתה המכונית ב 06:45.
בדרך למקום, שמעתי רעשי בניה. רעשים שהדאיגו אותי. חשבתי לעצמי: "כבר בונים? מה עם המכוניות?"
אז זהו, שמכוניות כבר לא היו שם. מסתבר שהייתי צריך להעביר את המכונית בשש בבוקר. לא בשבע.
שאלתי את הפועלים איפה המכוניות. אמרו לי: "רחוק, סע בטראם חצי שעה ותביא כרטיס אשראי, עולה 370€ לשחרר."
וואו, התבאסתי. רציתי לבכות, באמת.
זה לא שאין את הכסף, אבל, בחודש הראשון בארץ זרה, מזג אויר קר, וכשהכל שונה, יש גם הרבה הוצאות. ואנחנו מנסים להיות מחושבים, להנות אבל לשים לב.
והוצאה מיותרת של 1500 ש"ח לא התאימה לי בכלל.
אבל,
אני יודע, וככה אני מלמד את בנותי (למשל כשמשהו נשבר) מה יעזור לי עכשיו להיות מבואס. לא יעזור. והעיקר שיש בריאות, ולא קרא לי כלום.
ומיכל, האהובה שלי, היא מייד אמרה לי. כלום לא קרה. העיקר שאתה בסדר. זה עוד שכר לימוד. זה חלק מהעניין. תשחרר. אין מה להתבאס. אני אוהבת אותך. אתה נהדר.
אתה לא יכול לדעת הכל, לזכור הכל, ללמוד הכל, כל הזמן.
הלאה. שחרר.
וזה היה קשה לי. אבל החלטתי שזה הדבר הנכון. אז חיפשתי מחשבות קטנות שיגרמו לי לשיפור המצב רוח. החיוך של מיכל עזר. להכין סנדוויצ'ים עם ברכות ליום חדש לבנות עזר. אבל, כזר עזר עזר, הייתי מבואס. והיה קשה לשנות את זה.
בהמשך היום היו עוד כמה דברים קשים. היו רגעים שכעסתי, התבאסתי. בעצם, במצב כזה, אולי פשוט הייתי צריך ללכת לישון ולקום למחרת. אבל זו לא הייתה אפשרות קבילה.
וכך, עבר עליי יום קשה. הכי קשה שהיה לי כאן בינתיים. רגשית כמובן. מאז, היו כבר הרפתקאות חדשות, אבל על זה אכתוב מחר.
–
בתמונה, אנחנו במכונית המגניבה נוסעים למסיבה מחוץ לעיר.
😂
