אני לא רוצה להשוות בין שואת היהודים (ועוד כמה עמים ומגזרים) במלחמת העולם השניה לשום דבר אחר. במיוחד משום שכל השוואה כזו דינה להיכשל ולסגור את הלבבות. אני רוצה להציע מהם הדברים שאנו כיחידים וכעם צריכים ללמוד מהשואה.
אנשים, כיחידים וכמכלול אוהבים לצאת מפרופורציות. או לפחות נוהגים לעשות זאת לעיתים קרובות. הדבר המוזר הוא שבפעמים רבות האנשים יוצאים מפרופורציות לגבי הדברים הלא נכונים. למשל: ביבי, גארי ואסי…
משהו לא בסדר במדינה שלנו. אני כותב את זה כי אני חושב יכול להיות כאן נפלא. אבל אם אנשים הולכים ולא חוזרים זה לא בסדר. אם אנשים נלחמים על הקיום זה בסדר גמור. זו מצווה.
זה באמת מאוד מוזר. אני זוכר שפעם, כשהייתי קטן בן 16-17(חגגתי ארבעים לפני שבועיים), הייתי במסעדה וראיתי לידי מישהו שאוכל סטייק טרטרט, זה נראה לי אז כל כך מעניין וטעים וחשבתי שכשאהייה גדול אני אוכל
מהקמפיינים החשובים של המחאה (למרות שכולם חשובים). קודם כל שיוויון בין גברים לנשים, דבר שני, אם ייתנו לשני בני הזוג לעבוד בשקט בלי שהרשויות יפריעו זה יהיה רק טוב למדינה. וזה גם אומר לגדל ילדים
בימים אלו רק הגיוני שהפוסט הראשון בבלוג חדש יהיה על המחאה. אנחנו (אני זוגתי ובנותי) לא עברנו לגור ברוטשילד, או בכל מאהל אחר. יש לנו שלוש בנות לפרנס ושני עסקים לנהל. אבל ביקרנו ברוטשילד, צעדנו
אני גדלתי על סדרת הספרים "הילד הזה הוא אני" הכרתי את כולם כמעט בעל פה. כבר ימים ושבועות שאני לא יודע איך ומה לכתוב כאן באתר שלי נגד העוול האיום ונורא במדינת ישראל עומדת לעשות.
כבר הרבה זמן שאני לא מבין מדוע במקום לפתור את בעיות המדינה מפילים אותן על האזרחים. בעיית משבר המים בישראל ידועה כבר שנים, ויש לה פתרונות רבים ומגוונים, ויחד עם זאת, שוב הגענו למצב האבסורד
היום יושבע הנשיא הנבחר ברק אובמה לנשיאה הארבעים וארבעה של ארה"ב. לפני שנתיים כאשר הכריז הסנאטור הכמעט אלמוני ברק אובמה על מועמדותו, לא חשב אף אחד שהדבר קרוב להיות אפשרי. הסנאטורית הילארי קלינטון נראתה מועמדת