בימים אלו רק הגיוני שהפוסט הראשון בבלוג חדש יהיה על המחאה. אנחנו (אני זוגתי ובנותי) לא עברנו לגור ברוטשילד, או בכל מאהל אחר. יש לנו שלוש בנות לפרנס ושני עסקים לנהל. אבל ביקרנו ברוטשילד, צעדנו בכל הצעדות ואנחנו משתתפים במחאה על המצב בכל מעודנו.
אנו אנשים משכילים. אנו מרוויחים דיי טוב (הכל יחסי בחיים). ועדיין קשה לנו, ממש קשה. כבר שנים שאנו מדברים על לצאת ולגור כמה שנים במדינה אחרת. להרגיש איך זה ולחזור עם עוד נקודת מבט על העולם. עד היום לא עשינו זאת וכרגע אין תכנון קונקרטי. יחד עם זה, ככל שהמצב מחמיר מבחינת תחושת חוסר התקווה לעתיד, הרצון לעשות זאת גובר.
אישית אני לא חושב שהמדינה צריכה להפוך לסוציאליסטית. אני חושב שמגיע לאנשים שכר על כשרונם, מאמציהם, רוח היזמות שלהם. יחד עם זאת אני חושב שמדינה צריכה לדאוג לכל אזרחיה ולדאוג לחברה ככלל. הקפיטליזם הישראלי לא עובד טוב משום שהוא חלקי. אין תחרות אמיתית. לא קל להקים כאן עסקים. ואין הזדמנות אמיתית ליזמים קטנים להצליח בגדול. אולם גם אם וכאשר הקפיטליזם כן יעבוד, המדינה עדיין צריכה לספק שירותים ציבוריים ברמה הכי גבוהה שיש – חינוך, בריאות, רווחה ובטחון אישי. כלומר עליה לשלם משכורות נהדרות למורים שלה, לרופאים שלה, לעובדים הסוציאלים שלה, לפרקליטים שלה ולשוטרים שלה (ואולי פיספסתי מישהו אבל העיקרון ברור).
המדינה מתנהלת כבר שנים כאילו לא צריך לקבוע סדרי עדיפויות. המנהלים של המדינה הזו הם פשוט פחדנים. הם רוצים גם וגם. גם לרמוס את "המעמד הבינוני" וגם להמשיך לעד כאילו הכל רגיל. גם להשקיע מיליארדים בהתנחלויות ובשליטה על על אחר וגם לא לדעת מאיפה אפשר להביא את הכסף להשקעה בחינוך, בבריאות וברווחה. המדינה מתנהלת עם ראש בחול כי היא חושבת שגם אם היום כמעט 50% מתלמידי כיתה אלף הנם או חרדים או ערבים אז לנצח מיעוט החילונים והדתיים שעובדים, שמשרתים במילואים ומשלמים מיסים יוכלו להחזיק על כתפיים את כל היתר. הלו, מה קורה כאן!!!
הסיבה שבתוך שלושה שבועות יצאו שלוש מאות (300,000) אלף להפגין זה כי הגיעו מים עד נפש ואי אפשר להמשיך ככה. והעצוב הוא שנכון לכתיבת שורות אלה נראה שראש ממשלתנו, כרגיל, מנסה פשוט לעבור את הימים האלה ולחכות שיגיע ספטמבר והחורף וכולם יחזרו הבייתה והוא ינצל. הוא לא מבין שבפעם הבאה המהומות בבריטניה ייראו כמו גנון לעומת מה שיקרה כאן.
מה אני מציע?
אני מציע לכולם שמאלנים וגם ימניים לשנות את דפוס החשיבה שלהם. להבין שמדובר פה בהגדרת סדרי עדיפויות על המחר על העתיד שלנו. להבין שהאינטרס של כולם זה שכולם יצאו לעבוד ולשלם מיסים, כן כן, גם החרדים, גם הערבים, גם הנשים. להבין שלא ניתן להמשיך לשפוך כסף על התנחלויות ועל תקציב בטחון לא נורמלי ולחשוב שישאר משהו לעתיד. טנקים ומטוסים זה העבר, העתיד שלנו באנשים, בחינוך ובתקווה שיהיה פה לכולם טוב יותר. ולאחר שמשנים את דפוסי החשיבה צריך גם לשנות את דפוסי ההצבעה, וללכת להצביע בבחירות ולא להישאר בבית כי אלו החיים שלנו של כולנו. ולא להצביע עבור מי שמציע עבר וייאוש אלא להצביע עבור מי שמציע עתיד ותקווה. אנשים בלי תקווה קמלים ומתים.
נ.ב. – אני יודע שיש חרדים שעובדים ויש ערבים שעובדים ומשלמים מיסים ויש נשים עובדות, אבל התיחסותי לעיל היא בהכללה על המגזרים.
