לפני כחודשיים שלושה נחתה בתיבת המייל שלי הזמנה לבוא ולהשתתף בפסטיבל שיווה, התכנסות גברים בלבד. חשבתי כמה ימים והחלטתי יחסית מהר שהפעם כן. מתאים לי קצת זמן לבד, מתאים לי להכיר אנשים חדשים, מתאים לי אנרגיה גברית. בדיוק שיווה.
זוגתי, האישה שאיתי, האהובה פירגנה והדרך נסללה ליציאה לחופשה אישית של סוף שבוע.
לא ציפיתי להרבה, לא ידעתי למה לצפות. הצעתי לכמה חברים להצטרף, לאף אחד זה לא התאים והחלטתי שאצא לי לבד.
אני מודה שקצת חששתי. מעולם לא השתתפתי בפסטיבל שכזה. כמעט עשרים שנה שלא יצאתי לחופשה בלי אשתי. מעולם לא ישנתי באוהל לבד ובכלל שינה בשטח זה לא הצד החזק שלי. אבל החלטתי שזה בדיוק מה שאני צריך ושהכל יסתדר.
ואכן כך היה, כמה ימים לפני שאלתי את עצמי אם השתגעתי, אמרתי לעצמי, דניאל, מה נפל עליך? פסטיבל גברים בלבד? לצאת לבד? לשטח? אבל לסגת לא בא בחשבון.
כשיצאתי לדרך ביום חמישי נרגעתי. נסעתי לעצמי במכונית, בלי לתת דין וחשבון על הדרך, הנהיגה, העצירות ובכלל. הגעתי לשטח הפסטיבל וחשתי מוזר. אבל אמרתי לעצמי, דניאל, זה הזמן לפתוח את הלב, ולתת לחוויה לזרום.
קבלת הפנים הייתה מופלאה. אנשים שמחים, עם אור בעיניים, בלי חולצות, ועם לב גדול ופועם בפנים קיבלו את פני. שתו איתי לחיים עראק ושלחו אותי לבנות את האוהל שלי ולקפוץ לירדן, תודה לעופר, אדם, ודודו על קבלת הפנים.
הארוע התקיים על שפת נהר הירדן ליד דגניה. מקום מדהים. כשהייתי במים, נשכבתי על הגב, צפתי וצפיתי בצמרות העצים העצומים אמרתי לעצמי כבר היה שווה.
כמאתיים גברים היינו שם, שיחות מלב אל לב, סדנאות מעשירות, אוכל טבעוני טוב, אלכוהול והרבה שמחת חיים.
ביום שישי השיא הייתה קבלת השבת המרגשת והמופלאה, גם בה נפלו לי כמה אסימונים על החיים. בסוף היום התפוצץ לי הראש. כאב רציני. אמרתי לעצמי, שתיתי מים אבל אולי לא מספיק, שמתי כובע אבל אולי לא כל הזמן. ואולי, בכלל עומס רגשי מהסדנאות השונות. לקחתי שני נורופן והלכתי לישון. לא לפני שאמרתי לעצמי, נו בסדר, נחמד אבל לא יודע אם בשבילי.
קמתי ביום השלישי הוא יום שבת, בשעה שמונה וחצי אחרי תשע שעות שינה בטבע, לא קרא לי דבר כזה בטבע. הסתכלתי החוצה, הציפורים צייצו, הירדן נצנץ וקפצתי למים.
תענוג צרוף.
גם היום הזה היה נפלא, מדיטציה במים, שיחות, סדנאות והגיע הזמן לטקס הסיום, החזק והמרגש, עד עכשיו, יום אחרי כואבות לי הידיים מהתרגיל הפיזי מנטאלי המחזק. חיבוקים ונשיקות לפרידה ולמכונית. היה כיף.
ועדיין כשנכנסתי למכונית לא ידעתי מה בדיוק עבר עליי.
לא רציתי לשמוע כלום. לא רדיו, לא מוזיקה, אפילו את הגברת של וויז השתקתי. נסעתי שעתיים בפוקוס בלתי רגיל, כשרק המחשבות בראשי. הכל היה צלול יותר. הנופים יפים יותר. נצנוצי המכוניות היו יפים בעיני, אפילו דגל ישראל הענק בכפר תבור שימח אותי. כשהגעתי הבייתה צבע הפרחים היה חזק יותר. ואחרי שעתיים נהיגה הרגשתי שאין לי בכלל בעיה לנהוג עוד שלוש שעות עד אילת אפילו.
קבלת הפנים בבית שמחה אותי מאוד, בתי השש וחצי הסתכלה עליי ואמרה, אבא, משהו בך שונה! גבהת!
ההחלטה לנסוע הייתה טובה, מצוינת.
פגשתי גברים שונים ומגוונים וכולם רגישים, אוהבים, פתוחים, מכילים, מחבקים ומכבדים. לא רק את עצמם ואת חבריהם הגברים אלא גם בדיבור על בנות הזוג שלהם ועל נשים בכלל. תודה לרועי, מעוז, אייל, נועם, רז, אריאל, ניר, דניאל, סופי, אריאל ועוד רבים אחרים.
הבנתי שחיי מופלאים. ואני מוקיר תודה על כך. על כך שאני גבר חזק, בכל המובנים, בריא בגופי ובנפשי. על כך שאני נמצא בזוגיות אוהבת, שמחה ומאושרת עם אישה שאני אוהב בכל ליבי ומאודי. יש לי שלוש בנות מדהימות ובריאות (טפו טפו), יש לי חברים טובים, משפחה אוהבת ותומכת. יש לי חיים טובים.
אני ממליץ לכל אחד לקחת מדי פעם זמן שקט לחשוב על החיים. גם עם הדבר הזה דורש לצאת מאזור הנוחות, לעשות משהו שונה, משהו בלתי רגיל עבורכם, זה עשוי להשתלם ובגדול.
לעשות דברים חדשים. להעז. אולי בנאלי אבל אמיתי.
וכשעושים משהו כזה לבוא עם לב פתוח. לב וראש פתוח לחוות ולהתנסות במשהו חדש ואחר.
תודה לכל חברי החדשים משיווה. ותודה לכל האהובים עליי בעולם.
