לפני כמה חודשים, אני לא יודע איך, נבט הזרע שמחכה כבר שנים כחלום שלנו לנסוע ולחוות חיים במקום אחר לתקופה מסוימת. אני לא זוכר אפילו איך זה קרה. שילוב של פתיחת התודעה, אמונה, טיימינג ועוד כל מיני דברים.
לקחנו את עצמנו והחלטנו שנוסעים. זה לא היה קל. לא לנו, לא לבנות שלנו, לא להורים ולמשפחה הקרובה והאוהבת ולא בכלל.
הרבה רגעים עלו ספקות. האמת, זה היה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. הרבה יותר החלטות, הרבה יותר קשיים רגשיים, וזה דרש הרבה יותר אמונה ונחישות.
מדי פעם עלתה השאלה למה לנו את כל הבלגן הזה?
הסיבות שלנו מגוונות. בהכללה, אנחנו פשוט רוצים לחוות את החיים בעוד דרך. רוצים הגדיל את מגרש המשחקים שלנו. רוצים לתת לבנות שלנו חווית חיים. ולעצמינו גם.
וככה, למרות הקשיים הפונקציונליים והרגשיים זה קרה. בשבת, אחרי שבועות אינטנסיביים ביותר לקחנו את עצמנו ועוד 15 מזוודות ויצאנו למסע.
אנחנו אוהבים מאוד את המשפחה שלנו בארץ, את החברים שלנו בארץ, את הקהילה הליברלית, הדמוקרטית הנאורה בארץ.
ויחד עם זאת, עם האהבה הרבה והגעגועים, יצאנו להרפתקה חדשה.
אז כאן בחיים הוירטואליים זה כמעט אותו הדבר, אבל בכל זאת קצת שונה.
בהצלחה
לכולנו, אלו שנסעו ואלו שנשארו.
אוהבים 
