שני סיפורים.
אתמול ירד כאן גשם ישראלי. גשם שוטף ממש. אנחנו כאן בלי מכונית, הולכים ברגל, רוכבים על אופניים ונוסעים בתחבורה ציבורית. אתמול היה יום מאתגר. פעמיים שלוש נרטבנו עד לשד עצמותינו.
הכי מצחיק היה כשנסעתי להביא את נועם (בת שמונה וחצי) מבית הספר ללימוד הולנדית לילדים. בבית הספר משקיעה עיריית אמסטרדם הרבה מאוד על מנת לאפשר לילדי זרים שנמצאים כאן באופן חוקי, ללמוד הולנדית. בכיתה עם נועם יש ילדים וילדות מסוריה, מרוקו, קנדה, אוקראינה, איטליה, אנגליה, פינלנד וספרד. אה וגם יפן. האמת שזה מדהים ומרגש. .
אז נסעתי לקחת אותה. שלוש דקות הליכה מהבית לטראם, חצי שעה נסיעה ועוד שלוש דקות מהתחנה לבית הספר. כשהגעתי לבית הספר הייתי כבר רטוב.
ואז הגשם רק התחזק.
נועם ואני הלכנו במהירות מבית הספר לתחנה, היינו רטובים, עלינו על הראם, רציתי לקנות לנועם כרטיס (לי כבר היה) עלותו 3€. המוכרת בטראם אמרה שלא מקבלים מזומן. אז הפלא ופלא נתתי לה את כרטיס האשראי הגיבור שלי. גיבור גיבור, הפעם 3€ לא עברו. אולי בעיית תקשורת אין לי מושג. נועם רטובה אני רטוב, בחוץ גשם שוטף. ביקשתי עוד ניסיון, נתנה לי, לא עבר.
ואז, הגברת פשוט זרקה אותי החוצה מהרכבת. אמרה לי שאני מבזבז את זמנה ובתחנה הבאה פשוט אמרה לי לצאת עם בתי החוצה אל הגשם. יצאנו אל גשם שוטף, חזק ושפיצים חזקים של אוטובוס שעובר לידינו ושוטף אותנו לגמריי.
זה לא היה נחמד, יכול היה להיות ממש מבאס, אבל, הסברתי לנועם שעכשיו אפשר להיות עצובים ומבואסים, או להנות מהחוויה המצחיקה.
החלטנו לצחוק, צחקנו. עברה דקה. הגיע עוד טראם. עלינו עליו. לא היה מוכר בעמדה, כולם נכנסו בלי לשלם בכלל… וגם אנחנו.
–
סיפור שני,
היום מיכל ואני הלכנו לפתוח חשבון בנק. הלכנו בלי לקבוע פגישה מראש כי לא הצלחתי להשיג אותם בטלפון. והחלטנו שדי, הגיע הזמן.
נסענו במזג אויר נעים עשר דקות באופניים והגענו לסניף מעוצב ויפה של בנק גדול. הגבר הצעיר, לבוש בחליפה, חתיך, בלונדיני, ואדיב שאל אותנו מה אנחנו רוצים.
הסברנו לו שבאנו לפתוח חשבון בנק. שאנחנו זרים כאן וצריכים חשבון חדש. שאל אם יש דרכונים, שאל אם יש מספר תושבות, היה הכל. אמר שבשימחה יפתחו לנו חשבון אבל לא עכשיו. צריך לקבוע פגישה ואפשר רק עוד עשרה ימים. הזמין אותנו לשבת, ולשתות קפה עד שיקבעו איתנו פגישה.
אני החלטתי שאני *מזמן לעכשיו שיפתח חשבון בנק*, כבר אין לי זמן לחכות. במצב רוח טוב ישבנו לנו שם וחיכינו.
הגיעה בחורה צעירה ונחמדה, הזמינה אותנו לקבוע פגישה. לקחה את הדרכונים להכניס את הפרטים ואז התחילה התרגשות קלה…
באזרחות האירופאית שלנו שם המשפחה שלנו הוא הירש. זה סיפור ארוך לזמן אחר, אבל מסתבר, שהבניין הענק והמרשים שבו היינו, שבו שוכן סניף הבנק, נקרא בניין הירש. מאותו רגע התחילו לחייך אלינו עוד יותר מעבר לרגיל, נשבר הדיסטנס. עוד פקיד בנק חתיך שהגיע לעזור התרשם מאוד ואמר שהוא מרגיש דהוא צריך להיות איתנו סופר אדיב. אולי אנחנו הבעלים בכלל… 🙂
אחרי כמה דקות אפילו עשו לנו סיור בחלק הסגור ללקוחות.
ותוך כדיי, אני מתרכז בכך שאני מזמן את זה שיהיה לנו חשבון בנק היום. וכך, בינתיים, מיכל שואלת את הבחורה אולי, בכל זאת אפשר לפתוח חשבון היום? והיא אומרת שמצטערת אבל לא. והיא ממשיכה עם עוד פרטים ועוד פרטים, אחרי כמה דקות היא מסבירה לנו שהיא עושה קצת יותר על מנת שהפעם הבאה יילך מהר יותר. עוברות עוד כמה דקות והיא אומרת שהיא תבקש לפתוח לנו כבר היום את החשבון, בקשתה מאושרת, באים לעזור לה (היא חדשה) ואפילו מציעים להביא (וגם מביאים) לנו עוד שתייה.
הרגשנו VIP.
יצאנו עם חשבון מוכן לפעולה.
אז אתמול הייתה חוויה שיכולה הייתה להיות לא נעימה, החלטתי לשים את הפוקוס על הטוב והמוצלח, והיום, שהתחיל בבנק ב"אי אפשר" הפך בהמשך ל"אפשר גם אפשר" ואפילו בכבוד גדול.
והבירה בתמונה? פשוט כי שכחתי להצתלם עם השם של הבניין… והבירות בסופר כל כך יפות, מגוונות וטעימות.
נחמד כאן. ♥️
